אבהות, מסע שלא נגמר.

בשנים האחרונות אני משתתף ומנחה מעגלי גברים וקבוצות אבות. אני אוהב לומר לעצמי שהפכתי להיות אדם אחר.

אבא טוב יותר. משמעותי יותר. מעמיק יותר. היום במהלך השבת אני מוצא את עצמי בבריכה בגינה עם מתן. שנינו מחובקים. ואז ברגע אחד פתאום מתחשק לי לספר לו על אבא שלי. סבא שלו. שהוא היה מגיע מאוחר כשהייתי ילד בגילו. והיה לו קשה להוציא את המילים "אני אוהב אותך".

ו"איך אני" שאלתי? "איך אני בתור אבא", אני שואל? אתה מרגיש שאני מספיק זמן איתך? הוא עונה בשעשוע, "שלא". שאני מגיע מעבודה ומיד עושה עשרים טלפונים. שאני לפעמים מגיע בשמונה או בתשע או בעשר.

אצלו בראש הכל מעורבב. מעגלי הגברים וחוג הפילאטיס שאני הולך בלילה, וחוזר אחריהם הביתה. הם מבחינתו זמן שאני "בעבודה" ולא איתו.

עדיין היה דוקר לשמוע, למרות שאני מאוד בחמלה לעצמי, שככה הוא חושב עלי. שאני לא האבא המושלם שחשבתי שאני. גם כביכול אחרי המסע שלי להיות אבא יותר משמעותי.

ניפץ לי את הפנטזיה היפה שבניתי לעצמי, וגרם לי שוב לחשוב על ה-Priorities שלי בחיים.